שיח' עלי פארס
כיפת השיח' עלי פארס עליו השלום : קבר שיח` עלי פארס נחשב למקום קדוש שעולים אליו לרגל לקבל את ברכת השייח' הצדיק עלי פארס וגם משמש כבית מדרש ללימוד דת לצעירות וצעירים. המערה שהתבודד בה נקראת היום "אל-נקאטה" – מערת נטיפים ומהווה מקום תיירותי חשוב והרבה נשים דרוזיות ממלאות בקבוקים קטנים ממי המערה הנוטפים מהתקרה לצורך טפטוף בעיניים כואבות ולשם ברכה. קבר השיח' בתוך מבנה בעל כיפה וסביבו חצר מוקפת בקיר. בעבר היה הקבר מדרום לג’וליס, אך היום הכפר גדל והוא מקיף אותו. גרן מזכיר את הקבר בשנת 1880 והוא מצוין גם במפת הסקר הבריטי, אך אינו מוזכר בטקסט. לתושבי הכפר יש מסורת שלפיה עלי פריס היה קדוש שהתבודד במערת נטיפים ושתה מפטמות הנטיפים. המסורת מיוחסת למערת נטיפים שנמצאת כ – 3 ק"מ מדרום-מזרח לקבר השיח', במדרון הדרומי של נחל יצהר. המערה קטנה מאד (0.8X5 מ', גובה 1.1 מ') ולפחות חלקה חצוב בידי אדם ומצויים בה נטיפים פעילים. שביל שהטיפוס בו קשה מוביל אליה. נמנה עם אנשי הדת הבולטים בקרב הדרוזים ושלישי בחשיבותו אחרי אלאמיר אלסיד ואלשיח' אלפאדל. עלי פארס נולד בכפר ירכא בשנת 1704 או 1708. אביו , שהשתייך להמולת אלמעידי , שרת כחייל בצבאו של ט'אהר אלעמר והוצב בקלעת ג'דין (מבצר יחיעם).
כבר בילדותו , גילה שייח’ עלי פארס חכמה ולמד דת בחריצות ושקדנות שאין כמוה . הוא נכח בכל התפילות של השייח’ים המבוגרים ממנו והשתתף באירועים דתיים של אנשי הדת .הוא התפלל יחד איתם בערבי ימי ראשון וחמישי לפי המקובל אצל הדרוזים .תכונותיו הטובות ליוו אותו ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה.
בנעוריו עבר טרגדיה קשה בעקבות מות אימו והתנהגותה הגסה של אימו החורגת . הוא סבל ממנה רבות עד אשר החליט לעזוב את משפחתו ואת כפרו ירכא ולעבור לכפר השכן ג’וליס , בתקווה כי ימצא בית חם אצל השייח’ים הנדיבים במקום החדש .
בג’וליס זכה לקבלת פנים חמה . השייח’ים אירחו אותו והגישו לו מכל טוב . כולם אהבו אותו והזמינו אותו לביתם והתאספו סביבו כדי לשמוע ממנו תפילות , סיפורי צדיקים וחכמים וגם שירי תפילה אשר כתב בעצמו .אך הנער הרגיש לא בנוח כלפי מארחיו , שהשקיעו רבות כדי לארח אותו בצורה אדיבה ונעימה . בוקר בהיר אחד, קם הנער, עזב את הכפר ועבר להתגורר במערה בשולי הכפר ובה בילה את זמנו בתפילה . אנשי ג’וליס הרגישו בחסרונו וכשבושש לבוא , הבינו כי עזב אותם .הם הרגישו שאבד להם אוצר יקר מאד וחיפשו אותו בכל מקום , עד שמצאוהו. הם הפצירו בו לחזור , אך הוא סירב והתעקש להישאר במקום המרוחק , על מנת שיהיה לו זמן ללמוד ולהתפלל. לשיח’ים לא הייתה ברירה אלא לכבד את רצונו. הם ביקרו אותו יום יום והביאו לו מזון ושתייה , אך הדבר לא נשא חן בעיני השייח’ עלי פארס , שחשש שהוא מכביד עליהם . יום אחד התפלל שייח’ עלי פארס לאלוהים והתחנן שיפתור לו את הבעיה הכואבת הזאת , ואז קרה נס גדול : מים זרמו מתוך סלע במערה ועצים רבים בסביבה הניבו פירות מתוקים, כמו חרוב , ענבים ותאנים .
השייח’ שמח והסביר לחבריו מהכפר ג’וליס , שאין עוד צורך שיביאו לו מזון ומים כי יש לו בשפע . למרות זאת , המשיכו השייח’ים בביקוריהם . יום אחד אמרו לו השייח’ים כי אם רצונו להקל עליהם עליו לחזור לכפר יחד עמם . אחד השייח’ים אף הציע לו חדר פנוי להתגורר בו . עלי פארס הסכים לחזור לג’וליס , בתנאי שכל יום ילך למערה כדי ללמוד ולהתפלל . וכך היה . מידי ערב, כשהשייח’ חזר לכפר היו התושבים מתאספים סביבו כדי לשמוע את דברי חוכמתו . גם אנשים מכפר הולדתו הגיעו אליו והתחננו שיחזור לכפרו הקודם . אך הוא סירב ובילה
את כל ימי חייו בחברת מארחיו מג’וליס , שידעו שברכתו מרחפת מעל כל הכפר . אנשי ג’וליס כיבדו אותו ושמרו עליו גם בעת זקנה , ובמותו קברו אותו בחדר בו גר (כיפת שייח’ עלי פארס היא נקראת היום) . חדר זה נמצא בכפר עד עצם היום הזה.
