אנשים וסיפורים
שיח’ עלי פארס ע”ש
כיפת השיח’ עלי פארס עליו השלום : קבר שיח` עלי פארס נחשב למקום קדוש שעולים אליו לרגל לקבל את ברכת השייח’ הצדיק עלי פארס וגם משמש כבית מדרש ללימוד דת לצעירות וצעירים. המערה שהתבודד בה נקראת היום “אל-נקאטה” – מערת נטיפים ומהווה מקום תיירותי חשוב והרבה נשים דרוזיות ממלאות בקבוקים קטנים ממי המערה הנוטפים מהתקרה לצורך טפטוף בעיניים כואבות ולשם ברכה. קבר השיח’ בתוך מבנה בעל כיפה וסביבו חצר מוקפת בקיר. בעבר היה הקבר מדרום לג’וליס, אך היום הכפר גדל והוא מקיף אותו. גרן מזכיר את הקבר בשנת 1880 והוא מצוין גם במפת הסקר הבריטי, אך אינו מוזכר בטקסט. לתושבי הכפר יש מסורת שלפיה עלי פריס היה קדוש שהתבודד במערת נטיפים ושתה מפטמות הנטיפים. המסורת מיוחסת למערת נטיפים שנמצאת כ – 3 ק”מ מדרום-מזרח לקבר השיח’, במדרון הדרומי של נחל יצהר. המערה קטנה מאד (0.8X5 מ’, גובה 1.1 מ’) ולפחות חלקה חצוב בידי אדם ומצויים בה נטיפים פעילים. שביל שהטיפוס בו קשה מוביל אליה. נמנה עם אנשי הדת הבולטים בקרב הדרוזים ושלישי בחשיבותו אחרי אלאמיר אלסיד ואלשיח’ אלפאדל. עלי פארס נולד בכפר ירכא בשנת 1704 או 1708. אביו , שהשתייך להמולת אלמעידי , שרת כחייל בצבאו של ט’אהר אלעמר והוצב בקלעת ג’דין (מבצר יחיעם).
כבר בילדותו , גילה שייח’ עלי פארס חכמה ולמד דת בחריצות ושקדנות שאין כמוה . הוא נכח בכל התפילות של השייח’ים המבוגרים ממנו והשתתף באירועים דתיים של אנשי הדת .הוא התפלל יחד איתם בערבי ימי ראשון וחמישי לפי המקובל אצל הדרוזים .תכונותיו הטובות ליוו אותו ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה.
בנעוריו עבר טרגדיה קשה בעקבות מות אימו והתנהגותה הגסה של אימו החורגת . הוא סבל ממנה רבות עד אשר החליט לעזוב את משפחתו ואת כפרו ירכא ולעבור לכפר השכן ג’וליס , בתקווה כי ימצא בית חם אצל השייח’ים הנדיבים במקום החדש .
בג’וליס זכה לקבלת פנים חמה . השייח’ים אירחו אותו והגישו לו מכל טוב . כולם אהבו אותו והזמינו אותו לביתם והתאספו סביבו כדי לשמוע ממנו תפילות , סיפורי צדיקים וחכמים וגם שירי תפילה אשר כתב בעצמו .אך הנער הרגיש לא בנוח כלפי מארחיו , שהשקיעו רבות כדי לארח אותו בצורה אדיבה ונעימה . בוקר בהיר אחד, קם הנער, עזב את הכפר ועבר להתגורר במערה בשולי הכפר ובה בילה את זמנו בתפילה . אנשי ג’וליס הרגישו בחסרונו וכשבושש לבוא , הבינו כי עזב אותם .הם הרגישו שאבד להם אוצר יקר מאד וחיפשו אותו בכל מקום , עד שמצאוהו. הם הפצירו בו לחזור , אך הוא סירב והתעקש להישאר במקום המרוחק , על מנת שיהיה לו זמן ללמוד ולהתפלל. לשיח’ים לא הייתה ברירה אלא לכבד את רצונו. הם ביקרו אותו יום יום והביאו לו מזון ושתייה , אך הדבר לא נשא חן בעיני השייח’ עלי פארס , שחשש שהוא מכביד עליהם . יום אחד התפלל שייח’ עלי פארס לאלוהים והתחנן שיפתור לו את הבעיה הכואבת הזאת , ואז קרה נס גדול : מים זרמו מתוך סלע במערה ועצים רבים בסביבה הניבו פירות מתוקים, כמו חרוב , ענבים ותאנים .
השייח’ שמח והסביר לחבריו מהכפר ג’וליס , שאין עוד צורך שיביאו לו מזון ומים כי יש לו בשפע . למרות זאת , המשיכו השייח’ים בביקוריהם . יום אחד אמרו לו השייח’ים כי אם רצונו להקל עליהם עליו לחזור לכפר יחד עמם . אחד השייח’ים אף הציע לו חדר פנוי להתגורר בו . עלי פארס הסכים לחזור לג’וליס , בתנאי שכל יום ילך למערה כדי ללמוד ולהתפלל . וכך היה . מידי ערב, כשהשייח’ חזר לכפר היו התושבים מתאספים סביבו כדי לשמוע את דברי חוכמתו . גם אנשים מכפר הולדתו הגיעו אליו והתחננו שיחזור לכפרו הקודם . אך הוא סירב ובילה
את כל ימי חייו בחברת מארחיו מג’וליס , שידעו שברכתו מרחפת מעל כל הכפר . אנשי ג’וליס כיבדו אותו ושמרו עליו גם בעת זקנה , ובמותו קברו אותו בחדר בו גר (כיפת שייח’ עלי פארס היא נקראת היום) . חדר זה נמצא בכפר עד עצם היום הזה.
שיח’ אבו יוסף אמין טריף
שיח’ אבו יוסף אמין טריף עליו השלום : אמין טריף (בערבית: أمين طريف; 1898−2 באוקטובר 1993) היה ראש העדה הדרוזית הראשון בישראל. היה ראש העדה הדרוזית במשך 65 שנה. בשנת 1990 זכה בפרס ישראל. אמין טריף נולד בשנת 1898 בכפר ג’וליס בגליל המערבי למשפחה דרוזית דתית. הוא היה הילד הצעיר במשפחתו, שכללה ארבעה בנים ושתי בנות. אמין סיים את לימודיו בכיתה ד’ (הכיתה הבכירה בבית הספר היסודי באותה תקופה). בשנת 1911, בגיל 13, נסע לח’לואת אל-ביאד’ה, המרכז האזורי ללימודי הדת הדרוזית, ליד העיירה חצביה שלמרגלות החרמון (כיום בלבנון), ולמד שם את יסודות הדת עד שנת 1918. לאחר חזרתו של השייח’ הצעיר לכפר ג’וליס, סיגל לעצמו חיי התנזרות ממותרות וחי בצנעה מגידול תבואה לקיום עצמי.
לאחר פטירת אביו, שייח’ מוחמד טריף, שכיהן כראש העדה והקאדי בארץ ישראל ובלבנון במשך ארבעים שנה, התמנה אמין טריף לעמוד בראש העדה הדרוזית בשנת 1928 למרות סירובו והתנגדותם של אחדים מבני העדה. השייח’ אמין טריף היה, בין שאר תפקידיו, נציגה של העדה הדרוזית בפני שלטונות המנדט הבריטי, אך הוא טען כי שלטון הבריטים בארץ-ישראל הוא זמני – עד שתקום מדינה יהודית. כבר בשנותיו הראשונות כראש העדה החל לשתף פעולה עם היהודים. בשנת 1946 עמד שייח’ אמין בראש משלחת של מנהיגים דרוזיים מארץ ישראל, מלבנון ומסוריה להשכנת שלום בין הפלגים הדרוזיים בהר הדרוזים בתקופת המנדט הצרפתי. טריף הצליח לשמור על מעמדה המיוחד והניטרלי של העדה הדרוזית בימי המרד הערבי הגדול בין השנים 1936–1939, וכן באירועים שקדמו להכרזת העצמאות. במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948 הצליח שייח’ אמין להשאיר את הדרוזים ביישוביהם ולשכנעם לא לנטוש ליישובים אחרים או למדינות שכנות, וכן לא לשתף פעולה עם ערביי האזור בפעולותיהם נגד יישובים יהודיים.
בשנת 1949, כחלק ממבצע שיקום המקומות הקדושים לדרוזים, נאבק נגד תביעות המוסלמים לבעלות על קבר נבי שועייב. בסיועם של השלטונות נשאר הקבר בבעלות ההקדש הדרוזי, ובשנת 1964 עבר הקבר רשמית לבעלות העדה ושם הדרוזים חוגגים את חג נבי שועייב. בשנת 1950 קיבל את אישור השלטונות להקים מועצה דתית דרוזית והעמיד עצמו בראשה. בשנת 1957 הצליח לשכנע את שר הדתות ודרכו את ממשלת ישראל להכיר בדרוזים כעדה עצמאית על פי החוק. בשנת 1962 קיבל אישור להקמת בית דין דתי דרוזי ובית דין דרוזי לערעורים וביקש להעמיד עצמו בראשו. בשנת 1977 היה בין אלו שהצליחו לשכנע את משרד החינוך להכיר במקצוע המורשת הדרוזית כמקצוע רשמי בתוכנית הלימודים בבתי הספר של המגזר, ואף הצליח לגרום למינויו של מפקח לנושא במשרד החינוך. כמו כן, פעל לסלילת כבישים ליישובים דרוזים והקמת אגף מיוחד ליולדות דרוזיות בבית החולים בנהריה. בשנת 1988, במלאת 60 שנה להנהגתו, התכנסו ראשי העדה הדרוזית והכתירו אותו כמנהיגה הבלעדי של הדרוזים בכל המזרח התיכון.
השייח’ טריף זכה בפרס ישראל בשנת 1990 על תרומה נכבדת לעדה הדרוזית, למדינת ישראל ולשותפות בין הדתות. ועדת השופטים ציינה את “היותו בעל מנהיגות רוחנית מופלאה, היותו מופת ודוגמה אישית, תרומתו היוצאת דופן לחינוך בני העדה הדרוזית” וכן את “ברית הדמים שנכרתה בין בני העדה הדרוזית לבין המדינה”. הערכים שהוביל היו: סולידריות דרוזית פנימית, חיזוק האמונה בקרב צעירים והמשכיות קיום הדת, שמירה על בני העדה מפני התבוללות וסבלנות. על מנת ליישם מטרות אלו הִרבה בנדודים בין כפרים וריכוזים דרוזיים. פטירתו: ב־2 באוקטובר 1993 בגיל 95 נפטר טריף ממחלה ממושכת שפגעה במערכת החיסונית שלו. יומיים אחרי מותו נערך טקס קבורה מיוחד בהשתתפות יותר מ־150 אלף משתתפים בני העדה הדרוזית ובני עדות אחרות. בטקס הקבורה נכחו נשיא המדינה עזר ויצמן, ראש הממשלה יצחק רבין, יו”ר הכנסת, שרים, שגריר מצרים מוחמד בסיוני וחברי כנסת. במקביל התקיימו טקסי אזכרה לשייח’ אמין במקומות שונים בסוריה ובלבנון והשתתפו בהם רבבות דרוזים. קברו נכרה בתוך ביתו בג’וליס. הבית משמש כיום מקום קדוש לדרוזים. הוא פתוח לכל המבקרים המתבקשים לחלוץ את נעליהם ולהיכנס בלבוש צנוע. בחדר אחד נמצא הקבר, החדר הסמוך היה חדר קבלת האורחים ובו תמונות של טריף עם כל מנהיגי ישראל. בחדר נוסף נמצא מוזיאון קטן ובו מוצגים חפציו האישיים של טריף. אחיינו, סאלח טריף, כיהן כחבר הכנסת ושר מטעם סיעת העבודה. נכדו, מוואפק טריף, קיבל את תפקידו כמנהיג הרוחני של העדה לאחר מותו
השיח’ אבו שפיק’ סלמאן מאדי ז”ל
הסופר והמשורר השיח’ אבו שפיק’ סלמאן מאדי ז”ל
קראו לו “משורר הדרוזים”, כותב, משורר ודמות היסטורית ידועה. היה לו ידע עשיר בספרות ושירה וידע לדבר ולכתוב ב 5 שפות שונות.
היה אחד מחברי וועדת “הסולחה” בין אנשי המהפכה הפלסטינית לבין הדרוזים לאחר הרצח של השיח’ אבו סאלח חסן חניפס בשנת 1939, הצטרפו לוועדה גם דרוזים שהגיעו מסוריה (עבד אלע’פאר אלאטרש וזיד אלאטרש) אשר הצטרפו לאחר מכן “לסבב סולחות” בכפרים הדרוזים בין השאר “לסולחה בין משפחות חסון וחלבי בדאלית אלכרמל.
השיח’ סלמאן מאדי ז”ל נולד בכפר ג’וליס בשנת 1888 והלך לעולמו בתאריך 5.4.1973, בתחילת המאה הקודמת נסע להוואנה בירת קובה בחיפוש אחר עבודה ונשאר שם זמן רב, יש לו 3 אחים אשר אחד מהם גם כן נסע לדרום אמריקה (ארגנטינה) בחיפוש אחר עבודה.
השיח’ אבו מחמד קאסם סלימאן אלסאלח ז”ל – “אלמוכתאר”
הוא נולד בשנת 1898, רוב חייו עבד בחקלאות עד שאביו נפטר והוא נבחר במקומו בתפקיד “אלמוכתאר” על ידי אנשי הכפר ובאישור השלטון הבריטי , במהלך כהונתו הוא שימש בין השאר כבורר ופתר בעיות בין המשפחות, בתקופת כהונתו התחילה גם האינתפאדה הערבית בין הערבים לשלטונות הבריאים שבמהלכן הוא שמט על ניטרליות מסוימת ונקט באסטרטגיית הסתייגות משני הצדדים על מנת לשמור על הכפר והתושבים. בשנת 1945 עמל רבות בעניין חכירת אדמות הכפר מהבריטים לטובת אנשי הכפר אשר בסוף התהליך אדמות רבות נרשמו על שמותיהם של אנשי הכפר.